1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת יהודית שבח) בת.א. 123371/01, לפיה נדחתה תביעת המערערים על הסף בשל מעשה בית-דין.
העובדות
:
2. המערערים הגישו תביעה כספית נגד המשיב על סך 300,600 ש"ח בטענה כי פעל באופן רשלני בעסקת מכר מקרקעין. עסקת המכר בה מדובר היתה על פי הסכם שנחתם ביום 10.12.1990 בין המערערים לבין מר אבי פלד, אביה של המערערת 2. על פי ההסכם רכשו המערערים ממר פלד 3000/4000 חלקים מתוך בנין בן שלוש קומות ברחוב יעב"ץ 27 בסכום של 150,000 דולר (להלן:
"הנכס").
יש לציין כי המשיב ייצג הן את המערערים והן את המשיב באותה עסקה והוא היה אמור, ואף הצהיר, כי ידאג להשלמת רישומו של הנכס על שמם של המערערים.
לפיכך, העבירו המערערים, לטענתם, את מלוא התמורה למוכר. במהלך 1996 הוטלו עיקולים על הנכס בשל חובות של מר פלד. המערערים טענו כי רק אז התברר להם שהמשיב לא השלים את הליכי הרישום וכי הנכס עדיין היה רשום על שמו של מר פלד הנ"ל. הם עתרו מיד לבית המשפט בבקשה למתן צו הצהרתי לפיו הם בעלי הנכס. בקשתם זו נדחתה על ידי כב' השופט ד"ר אזר, אשר קבע כי עסקת המכר היתה
"עסקה פיקטיבית".
בתביעה נשוא הערעור טענו המערערים כי רשלנותו המקצועית של המשיב היא שהובילה לכך שהמערערים נשאו בחובו של מר פלד (אבי המערערת 2), ולפיכך הם עתרו להשבת הסכומים ששולמו על ידם לכונס הנכסים, תשלום מס שבח, הוצאות ייצוג משפטי ועוד. בסך הכל, כאמור, סך של 300,600 ש"ח.
המשיב טען כי הואיל וכב' השופט ד"ר אזר קבע בפסק הדין האמור כי העסקה נשוא התביעה הינה פיקטיבית, מושתקים המערערים מלהגיש את התביעה, ובוודאי מושתקים הם מלטעון טענות בדבר זכויותיהם בנכס, זכויות שלמעשה אינן קיימות.
פסק הדין של הערכאה הראשונה
2. כב' השופטת שבח קבעה כי היות העסקה עסקה פיקטיבית מהווה השתק פלוגתא גם בין בעלי הדין בתיק נשוא הערעור, והשתק זה יש בו כדי לשמוט את השטיח מתחת רגלי התובענה, שהרי בהעדר עסקה לא קמה כל חובה לשמור על זכויות המערערים בגין אותה עסקה.
השופטת בחנה את ארבעת הכללים המהווים את יסודות הכלל של השתק הפלוגתא וקבעה כי הם נתקיימו בענייננו.
ראשית
, עסקינן באותה פלוגתא, על כל רכיביה העובדתיים והמשפטיים, היינו קיומה של העסקה בבחינת היתה או לא היתה;
שנית
, למערערים היה יומם בבית המשפט ביחס לפלוגתא הרלבנטית;
שלישית
, ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. כב' השופט ד"ר אזר קבע כי עסקינן בעסקה פיקטיבית בהסתמך על מספר נימוקים:
הסתרת המידע בדבר היות המוכר אביה של הקונה; המחיר שנמכר היה נמוך ממחצית שווי השוק; התובעים לא הצליחו להוכיח תשלום כלשהו ולו גם של שקל אחד בגין העסקה; העדר מסמכים כלשהם להוכחת תשלום; בקשת המוכר לפני יו"ר ההוצאה לפועל לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו;
רביעית
, ההכרעה בשל אופי העסקה היתה לא רק חיונית לצורך פסק הדין בהתדיינות הראשונה, אלא בקביעה שהיתה לב ליבה של ההתדיינות. לפיכך קביעה זו, אשר הוכרעה, חוסמת את המערערים מלעורר אותה שנית בתיק זה.
בתביעה נשוא הערעור קבלו המערערים על כי שילמו למוכר את מלוא התמורה, למרות שהבית לא נרשם על שמם וכן על ההוצאות שנגרמו להם. הטענות כלפי המשיב מתייחסות לאי רישום הערת אזהרה לטובתם והעדר דאגה מצידו להבטחת תשלום מס השבח ואי הפקדת כספי התמורה בנאמנות עד השלמת הרישום. קובעת כב' השופטת המלומדת כי בנסיבות העניין אין לשלול את האפשרות לפיה המשיב לא מילא את חובתו כעורך-דין בכך שלא דאג לרישום הערת אזהרה ובכך שלא נקט הליכים להבטחת תשלום מס השבח, אולם במקום שקיימת קביעה שיפוטית לפיה לא נכרת חוזה אמיתי וכי מדובר בעסקה פיקטיבית למראית עין, המסקנה היא כי קביעה זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין נזקי התובעים,
אם בכלל, לבין ההתרשלות הנטענת;
"באם לא נקשרה עסקה אמיתית כי אם עסקה למראית עין בלבד ואם התובעים לא שילמו למוכר כל תמורה כספית, לא יכול היה הנתבע לגרום לתובעים כל נזק, גם אם התרשל, והמסקנה היא כי ניתוק הקשר הסיבתי בנסיבות העניין מביא לתוצאה אחת והיא דחיית התובענה".
התוצאה היתה, לפיכך, כי הכרעתו של כב' השופט ד"ר אזר היתה בגדר השתק פלוגתא ומשכך דין תביעת המערערים להידחות.
הערעור
3. בפנינו קובלים המערערים על התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום. הם טוענים כי המשיב, אשר ייצג את המוכר והקונים בעסקה, היה מחוייב לפעול כפי שכל עורך-דין סביר פועל, ועליו היה להבטיח את זכויותיהם כנגד כל עיקול ו/או תביעה של צד ג' על ידי רישום הערת אזהרה בגין הסכם המכר. כמו כן, היה עליו לדאוג שמתמורת הרכישה יועברו סכומים ישירות לתשלום מס השבח. המערערים טוענים כי שילמו למוכר (מר פלד) את תמורת הבית במלואה, למרות שהבית לא נרשם על שמם, זאת לאחר שפנו למשיב, לטענתם, והוא אישר בפניהם כי הרישום בטיפול, אין מניעה להשלים את מלוא התשלום בגין הבית. בכל השנים מיום הסכם המכר סברו המערערים כי הנכס עבר על שמם, וזאת נוכח מצגו של המשיב.
במהלך השנים טוענים המערערים ירד מר פלד מנכסיו והסתבך כלכלית, וכיום הינו אדם נטול כל יכולת לשלם ולו אגורה אחת בגין חובותיו. בשנת 1996 נפתח תיק הוצל"פ בגין חובותיו של מר פלד לעו"ד משה בלטר, אשר כתוצאה ממנו נרשם עיקול על הנכס, וכאשר פנו המערערים למשיב הוא טען כי נוצרו סיבוכים, בין היתר, משום שמר פלד לא שילם את מלוא מס השבח, והלכו לטפל מיידית בהסרת העיקולים. עיקול נוסף הוטל על הנכס ביום 06.12.1993 על ידי פקיד שומה תל אביב שוב בגין חובותיו של מר פלד.
המערערים הגישו תובענה בהמרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הינם הבעלים של הבית וכי למר פלד אין כל זכויות בנכס, ותביעתם נדחתה כאמור וכמפורט לעיל.
כתוצאה מכך נאלצו המערערים לשלם את חובותיו של מר פלד ומכאן התביעה נשוא הערעור. היינו בגין רשלנותו של המשיב, שהיה הגורם המובהק והבלעדי לנזקים, לטענת המערערים, יש לחייבו בתשלום הנזקים שנגרמו להם.